ארצות הבריתיום הקרואסון הלאומי
כשחושבים על קרואסון אי אפשר שלא לדמיין את השכבות החמאתיות והזהובות — סמל של תרבות ארוחת הבוקר הצרפתית. אבל הטוויסט: זה לא התחיל בצרפת. הסיפור מתחיל באוסטריה, עם האב הקדמון — הקיפפרל, מאפה בצורת סהר מהמאה ה-13 לפחות. לפי האגדה נאפה הקיפפרל לחגיגת ניצחון צבאי. סיפור פופולרי מספר שאופים וינאים עיצבו אותו כסהר שעל דגל האימפריה העות'מאנית אחרי כישלון המצור על וינה ב-1683. בין אם זה נכון ובין אם לא — הקיפפרל סלל את הדרך לבן דודו האוורירי והפריך יותר. המסע לצרפת מיוחס למארי אנטואנט, מלכת צרפת ילידת אוסטריה, שהביאה את הקיפפרל כשנישאה ללואי ה-16. אופים צרפתים, פרפקציוניסטים כתמיד, הפכו אותו לפלא החמאתי שאנחנו מכירים. אבל אוגוסט צאנג, קצין תותחנים אוסטרי, הוא שהשיק באמת את תהילת הקרואסון בצרפת. ב-1838 פתח את המאפייה הווינאית הראשונה בפריז. עם הזמן החליפו האופים את הבצק הצפוף בפאט פייטה — בצק עלים — שנתן את המרקם השכבתי העדין. בתחילת המאה ה-20 הפך הקרואסון לנחלת הכלל בצרפת, ומתכון 1915 של סילבן קלאודיוס גוי הוסיף שמרים לתפיחה. אחרי מלחמת העולם השנייה הקפאה מהירה עזרה להפיץ אותו בעולם, ובשנות ה-70 אימצה ארה"ב את הפינוק הפריך במלואו — כולל קרואסונים קפואים של שרה לי וכריכי Croissan'wich של ברגר קינג.
לקריאת הסיפור
