ארצות הבריתיום פטוצ'יני אלפרדו הלאומי
מקוריה הצנועה של המנה הזו מתחקה אחר רומא של תחילת המאה ה-20, אז ניסה אלפרדו די לליו לפתות את אשתו, אינס, לאכול לאחר הלידה. התרופה שלו? שלישייה פשוטה אך קסומה - פטוצ'יני, חמאה וגבינת פרמזן צעירה - שנערבבו יחד בתיאטרליות. התוצאה? רוטב קטיפתי שנדבק לכל רצועת פסטה כמו מכתב אהבה בכל ביס. אבל האיטלקים ערבבו פסטה עם חמאה וגבינה עוד מתקופת הרנסאנס. אפילו השף מהמאה ה-15 מרטינו דה קומו תיאר מנה דומה, אף שהגרסה שלו כללה "תבלינים מתוקים". מה שהבדיל את אלפרדו היה ההצגה לצד השולחן, כלי האוכל המוזהבים והתערוכתיות המיוחדת לו. ואז, הוליווד קראה בשמו. בשנות ה-20 של המאה ה-20 סעדו השחקנים מרי פיקפורד ודאגלס פיירבנקס במסעדתו של אלפרדו ברומא, והתקסמו כל כך מהיצירה החמאתית שלו, שהעניקו לו כלי אכילה מוזהבים חרוטים ב"לאלפרדו, מלך האיטריות". פטוצ'יני אלפרדו זינק ממאכל רומאי מקומי לתחושה עולמית, ואלפרדו עצמו הפך לאגדה. באיטליה, המסעדה המקורית והמסעדה המתחרה שנוסדה אחרי המלחמה עדיין מתמודדות על התואר "אלפרדו האמיתי", ושתיהן מגישות את אותה יצירת המופת החמאתית - אף שהמקומיים קוראים לה פשוט "פטוצ'יני אל בורו" (פטוצ'יני בחמאה). הגרסה האמריקאית, לעומת זאת, נטתה לכיוון אחר, והוסיפה שמנת, עוף ואפילו ברוקולי.
לקריאת הסיפור
