יום השניצל בפיתה

הסיפור

שניצל בפיתה הוא אוכל רחוב מנחם בגרסה הישראלית: שניצל עוף או הודו דק ומצופה, מטוגן עד פריכות ונדחס לפיתה עם חומוס, כרוב קצוץ או סלט וחמוצים. השניצל צריך לבלוט מחוץ ללחם; החומוס או הטחינה שומרים על כל ביס עסיסי בזמן ההליכה. זה הכריך המועדף אחרי בית הספר, ביום בים או אחרי משמרת לילה, כשאף דבר מפואר לא יעשה את העבודה.

השניצל האירופי פגש את תרבות הפיתה המקומית והפך למשהו ישראלי ויומיומי במובהק: פחות צלחת רשמית, יותר ארוחה ניידת שאוכלים על ספסל. דוכנים ומטבחים ביתיים מרדדים את הנתחים דק כדי שייצלו מהר ויישארו רכים מתחת לציפוי. פירורי לחם מתובלים, לפעמים עם שומשום, מוסיפים פריכות ששורדת את המסע בתוך הלחם הרך.

ביום השניצל בפיתה, טגנו שניצל זהוב, חממו את הפיתה והעמיסו ירקות ורוטב בלי בושה ובלי ריסון. אכלו בשתי ידיים. לחגוג שניצל בפיתה זה לחגוג את אושר הכריך הפשוט ביותר של רחוב ישראלי: פריך, משביע וגאה בחוסר היומרה שלו. שניצלים שנשארו מתחדשים נהדר למחרת.