יום הפיתה

הסיפור

פיתה היא הלחם השטוח והרך עם הכיס שמחזיק את אוכל הרחוב הישראלי יחד. היא נאפית בחום גבוה כדי שהאדים ינפחו חלל במרכז, נקרעת בקלות ונשארת גמישה סביב פלאפל, שניצל, סלט או שווארמה. פיתה טרייה מריחה שמרים ומתיקות; פיתה ישנה הופכת לצ'יפס או לאכזבה. מאפיות מוציאות ערימות בבוקר ובערב, כי הביקוש אף פעם לא באמת נעצר.

לחמים שטוחים הם עתיקים בכל אגן הים התיכון והמזרח התיכון; הפיתה הישראלית היא תשתית יומיומית: כלי לכריך, כף לחומוס וצלחת לכל מה שעל האש. העובי והלעיסות משתנים ממאפייה למאפייה, אבל המטרה זהה: כיס חם שלא נסדק כשממלאים אותו עד להתפקע. להגיש פיתה חמה זה מעשה שקט של הכנסת אורחים, בבית וברחוב.

ביום הפיתה, אפו או קנו פיתות שעוד רכות מהתנור, מלאו אחת בנדיבות וקרעו אחרת לטבילה בחומוס או בלבנה. חגגו את הלחם הים־תיכוני והמזרח־תיכוני שהופך כל מנה ישראלית אחרת לאפשרית ולניידת. הקפיאו עודפים והחיו אותם לרגע בתנור חם.