יום המומו

הסיפור

מומו הם כופתאות מאודות או מטוגנות, ממולאות בירקות מתובלים, עוף או מילויים אחרים, ומוגשות עם צ'אטני עגבניות וצ'ילי לוהט. הם נולדו במסורות המזון של ההימלאיה וטיבט והפכו לשיגעון של אוכל רחוב בערי הודו, במיוחד בצפון־מזרח, בדרג'ילינג, בדלהי ובשכונות הסטודנטים, שם סלי אידוי מסודרים על העגלות אחרי רדת החשכה. המומו הטובים ביותר עסיסיים מבפנים ורכים מבחוץ, עם קפלים שמחזיקים מעמד באדים.

הבצק צריך להיות דק אך יציב; הקפלים הם חלקם מלאכה וחלקם חתימת היד של הטבח. מומו מאודים נשארים עדינים; גרסאות מטוגנות או טנדורי מוסיפות פריכות וחריכה לקהל הלילה שרוצה חריפות ועשן. הם עומדים בצומת שבין מסורות הכופתאות של אסיה לבין הצ'ילי של רחובות הודו, ושייכים לרעב של שעות הלילה המאוחרות בדיוק כמו לגאווה האזורית לאורך כבישי ההרים וסמטאות השווקים.

ביום המומו, מלאו, קפלו ואדו מנה, ואל תוותרו על הצ'אטני. אכלו אותם חמים וטבלו בנדיבות. חגגו את המומו כאוכל הנחמה מההימלאיה שכבש את המדרכות של הודו.